הכוונה למקומות העיקריים שבהם בני ישראל חטאו, משא"כ בפרשת שלח (יד, כב, וראה בביאורינו שם ע"פ שיחה זו) שהקב"ה כעס על הנסיונות שניסו אותו, שעניינם חלישות באמונה ולאו דווקא חטאים ממש, ולכן רש"י אינו מפרש (כמו הספרי) שהכוונה כאן לעשרה נסיונות, אלא לחטאים אחרים כפי שמפרט בהמשך הפסוק. ע"פ לקו"ש חכ"ג ע' 106.
ואף שמובן שתוכחה ברמז אינה יכולה להועיל -שהרי זה שמוכיחים אותו אינו מבין או שמתעקש שלא להבין, שאני הכא שאין כוונת התוכחה להפריש מאיסור עכשיו, אלא תוכחה על דברים שקרו עשרות שנים קודם לכן, וגם אינו מוכיח את החוטאים עצמם אלא את הדור שאחריו. (כן משמע מ)התוועדויות תשמ"ז ח"ד ע' 180 - בלתי מוגה, (ועיי"ש ובע' 182).
ספרי א.
ע"פ תו"מ חמ"ד ע' 163 ואילך - בלתי מוגה.
אבל מובן שזהו דוקא בזמן התוכחה גופא, אבל כשצריך ללמוד ולהבין הפסוקים, ודאי שניתן ונצרך לפרש התוכחה, ולכן רש"י מפרשה בהמשך הפסוק. ע"פ התוועדויות תשמ"ז שם ע' 180 ואילך - בלתי מוגה.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ{הכוונה למקומות העיקריים שבהם בני ישראל חטאו, משא"כ בפרשת שלח (יד, כב, וראה בביאורינו שם ע"פ שיחה זו) שהקב"ה כעס על הנסיונות שניסו אותו, שעניינם חלישות באמונה ולאו דווקא חטאים ממש, ולכן רש"י אינו מפרש (כמו הספרי) שהכוונה כאן לעשרה נסיונות, אלא לחטאים אחרים כפי שמפרט בהמשך הפסוק. ע"פ לקו"ש חכ"ג ע' 106.} לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז{ואף שמובן שתוכחה ברמז אינה יכולה להועיל -שהרי זה שמוכיחים אותו אינו מבין או שמתעקש שלא להבין, שאני הכא שאין כוונת התוכחה להפריש מאיסור עכשיו, אלא תוכחה על דברים שקרו עשרות שנים קודם לכן, וגם אינו מוכיח את החוטאים עצמם אלא את הדור שאחריו. (כן משמע מ)התוועדויות תשמ"ז ח"ד ע' 180 - בלתי מוגה, (ועיי"ש ובע' 182).} מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל{ספרי א.} {ע"פ תו"מ חמ"ד ע' 163 ואילך - בלתי מוגה.} {אבל מובן שזהו דוקא בזמן התוכחה גופא, אבל כשצריך ללמוד ולהבין הפסוקים, ודאי שניתן ונצרך לפרש התוכחה, ולכן רש"י מפרשה בהמשך הפסוק. ע"פ התוועדויות תשמ"ז שם ע' 180 ואילך - בלתי מוגה.}:
אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. 1 אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ אף אם לא היה להם באמת מה להשיב,וכך לא היתה מתממשת הכוונה שבהוכחותיו, ולא היו מתיחסים אליהם ברצינות הראויה. לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב2,וכך לא היה להם פתחון פה על דבריו:*
הסדר הרגיל הי' שמשה הי' שומע את הציווי, לאחמ''כ מלמדו לאהרן, אח''כ לבני אהרן וכו', כפי שרש"י אומר בפרשת כי תשא (שמות לד, לב, ד"ה 'ואחרי כן נגשו'). אך, מי שלא היה רוצה לא הי' מוכרח להגיע. ולכן צריך רש''י להסביר מה מיוחד פה, שמשה היה צריך לדבר "אל כל ישראל". גו''א.
ספרי שם.
אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. {הסדר הרגיל הי' שמשה הי' שומע את הציווי, לאחמ''כ מלמדו לאהרן, אח''כ לבני אהרן וכו', כפי שרש"י אומר בפרשת כי תשא (שמות לד, לב, ד"ה 'ואחרי כן נגשו'). אך, מי שלא היה רוצה לא הי' מוכרח להגיע. ולכן צריך רש''י להסביר מה מיוחד פה, שמשה היה צריך לדבר "אל כל ישראל". גו''א.} אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ אף אם לא היה להם באמת מה להשיב,וכך לא היתה מתממשת הכוונה שבהוכחותיו, ולא היו מתיחסים אליהם ברצינות הראויה. לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב{ספרי שם.},וכך לא היה להם פתחון פה על דבריו:*
בַּמִּדְבָּר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר על כל הדברים שטענו עקב שהייתם במדבר, כגון שֶׁאָמְרוּ1 "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ"23:
שמות טז, ג.
ספרי שם.
ע"פ לקו"ש חי"ד ע' 4 הע' 21. ומה שלא הזכיר את הכתוב "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה וגו'" (שמות טו, כד) הוא כי שם התלונה הייתה רק על משה ולא על הקב''ה, בשונה משאר התלונות שמפורש בהם שהם (גם) על הקב''ה (שם בשולי הגליון).
בַּמִּדְבָּר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר על כל הדברים שטענו עקב שהייתם במדבר, כגון שֶׁאָמְרוּ{שמות טז, ג.} "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ"{ספרי שם.} {ע"פ לקו"ש חי"ד ע' 4 הע' 21. ומה שלא הזכיר את הכתוב "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה וגו'" (שמות טו, כד) הוא כי שם התלונה הייתה רק על משה ולא על הקב''ה, בשונה משאר התלונות שמפורש בהם שהם (גם) על הקב''ה (שם בשולי הגליון).}:
בָּעֲרָבָה. בִּשְׁבִיל החטא של הָעֲרָבָה, דהיינו על החטא שֶׁחָטְאוּ וטעו בְּבַעַל פְּעוֹר1, שזה היה בַּשִּׁטִּים הנמצא בְּשטח עַרְבוֹת מוֹאָב2:
ראה במדבר פרק כה.
ספרי שם.
בָּעֲרָבָה. בִּשְׁבִיל החטא של הָעֲרָבָה, דהיינו על החטא שֶׁחָטְאוּ וטעו בְּבַעַל פְּעוֹר{ראה במדבר פרק כה.}, שזה היה בַּשִּׁטִּים הנמצא בְּשטח עַרְבוֹת מוֹאָב{ספרי שם.}:
וַחֲצֵרֹת. על מה שנעשה בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח1; אך מאחר שלא מפורש בכתוב שמחלוקתו קורח הייתה בחצרות, מביא רש"י פירוש נוסף - דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע2, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם3 כמה וכמה פעמים. אך מאחר שגם בפירוש השני יש קושי - שהרי זו אינה הוכחה על הלשון הרע של מרים4 שהוא הי' בחצרות אלא זוהי הוכחה על מה שלא למדו ממעשה מרים וא''כ אין זה מקום שבו חטאו בנ''י, ולכן מביא רש''י גם את הפירוש הראשון.5*
במדבר פרק טז.
במדבר פרק יב.
ספרי שם.
שהרי וודאי שלא הוכיח אותם על מעשה שעשתה מרים לבדה.
ע''פ שפתי חכמים.
וַחֲצֵרֹת. על מה שנעשה בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח{במדבר פרק טז.}; אך מאחר שלא מפורש בכתוב שמחלוקתו קורח הייתה בחצרות, מביא רש"י פירוש נוסף - דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע{במדבר פרק יב.}, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם{ספרי שם.} כמה וכמה פעמים. אך מאחר שגם בפירוש השני יש קושי - שהרי זו אינה הוכחה על הלשון הרע של מרים{שהרי וודאי שלא הוכיח אותם על מעשה שעשתה מרים לבדה.} שהוא הי' בחצרות אלא זוהי הוכחה על מה שלא למדו ממעשה מרים וא''כ אין זה מקום שבו חטאו בנ''י, ולכן מביא רש''י גם את הפירוש הראשון.{ע''פ שפתי חכמים.}*
רַב לָכֶם שֶׁבֶת. לכאורה, עולה קושיא- כיצד אפשר לומר שזה יותר מדי לשבת בהר סיני? והרי שם קיבלו את התורה ועצם הישיבה שם הזכירה להם את מעמד הר סיני. לכן רש"י מדגיש שאעפ"כ זהו כִּפְשׁוּטוֹ - שישבתם יותר מדי בהר סיני. אך לפירוש זה קשה, שמהלשון "רב לכם" משמע שזה היה נגד רצון הקב"ה, (שהרי אם היה זה בציווי הקב"ה היה צריך להאמר "די לכם") וע"כ מביא רש"י פירוש נוסף; וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה1, הִרְבָּה לָכֶם גְדֻלָּה וְשָׂכָר קיבלתם עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה – עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. רש"י מביא דווקא את הדברים האלו כי גם לפירוש המדרש הכוונה בפסוק זה לזרזם להיכנס לארץ ולכן רש"י מביא שלושה דברים שהראו על כך שעמ"י היה מוכן להיכנס לארץ ולא ישקע בעניינים חומריים כשאר אומות העולם: 1. משכן - המקום בו הקב"ה שורה בדרך קבע שזה דורש התקדשות מיוחדת מצד עמ"י(ולכן המנורה כתובה בנפרד כי היא גם עדות על ההשראה הזאת) 2. מ"ת - התורה מלמדת את בנ"י כיצד להיות "גוי קדוש" ולהיבדל מהגויים 3. מינוי סנהדרין - שילמדו את העם את חוקי התורה2:
ספרי ה.
ע"פ לקו"ש חכ"ד ע' 12 ואילך.
רַב לָכֶם שֶׁבֶת. לכאורה, עולה קושיא- כיצד אפשר לומר שזה יותר מדי לשבת בהר סיני? והרי שם קיבלו את התורה ועצם הישיבה שם הזכירה להם את מעמד הר סיני. לכן רש"י מדגיש שאעפ"כ זהו כִּפְשׁוּטוֹ - שישבתם יותר מדי בהר סיני. אך לפירוש זה קשה, שמהלשון "רב לכם" משמע שזה היה נגד רצון הקב"ה, (שהרי אם היה זה בציווי הקב"ה היה צריך להאמר "די לכם") וע"כ מביא רש"י פירוש נוסף; וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה{ספרי ה.}, הִרְבָּה לָכֶם גְדֻלָּה וְשָׂכָר קיבלתם עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה – עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. רש"י מביא דווקא את הדברים האלו כי גם לפירוש המדרש הכוונה בפסוק זה לזרזם להיכנס לארץ ולכן רש"י מביא שלושה דברים שהראו על כך שעמ"י היה מוכן להיכנס לארץ ולא ישקע בעניינים חומריים כשאר אומות העולם: 1. משכן - המקום בו הקב"ה שורה בדרך קבע שזה דורש התקדשות מיוחדת מצד עמ"י(ולכן המנורה כתובה בנפרד כי היא גם עדות על ההשראה הזאת) 2. מ"ת - התורה מלמדת את בנ"י כיצד להיות "גוי קדוש" ולהיבדל מהגויים 3. מינוי סנהדרין - שילמדו את העם את חוקי התורה{ע"פ לקו"ש חכ"ד ע' 12 ואילך.}:
ספרי שם. ואף שנאמר "ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב ט) , אם לא היו חוטאים היו מקבלים ארץ י' עממין.(שפתי חכמים)
וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו. עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר{ספרי שם. ואף שנאמר "ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב ט) , אם לא היו חוטאים היו מקבלים ארץ י' עממין.(שפתי חכמים)}:
בָּעֲרָבָה חלקי
רש״י מקורי (סְפָרִיא)
בערבה. זֶה מִישׁוֹר שֶׁל יַעַר:
בָּעֲרָבָה. זֶה מִישׁוֹר שֶׁל יַעַר1:
ספרי שם.
בָּעֲרָבָה. זֶה מִישׁוֹר שֶׁל יַעַר{ספרי שם.}:
בָהָר חלקי
רש״י מקורי (סְפָרִיא)
בהר. זֶה הַר הַמֶּלֶךְ:
בָהָר. זֶה הַר הַמֶּלֶךְ1:
ספרי שם.
בָהָר. זֶה הַר הַמֶּלֶךְ{ספרי שם.}:
וּבַשְּׁפֵלָה חלקי
רש״י מקורי (סְפָרִיא)
ובשפלה. זוֹ שְׁפֵלַת דָּרוֹם:
וּבַשְּׁפֵלָה. זוֹ שְׁפֵלַת דָּרוֹם1:
ספרי שם.
וּבַשְּׁפֵלָה. זוֹ שְׁפֵלַת דָּרוֹם{ספרי שם.}:
וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם חלקי
רש״י מקורי (סְפָרִיא)
ובנגב ובחוף הים. אַשְׁקְלוֹן וְעַזָּה וְקֵיסָרִי וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
רְאֵה נָתַתִּי. נתקשה רש"י מה התוספת בפסוק זה על פני הפסוק הקודם שבו כבר נאמר "פנו וסעו לכם ובאו" א"כ מה החידוש בפסוק זה? ולכן רש"י מפרש שבפסוק זה משה רבינו מחדש להם משהו חדש שלא היה להם עד כה, שעכשיו בְּעֵינֵיכֶם אַתֶּם רוֹאִים שהקב"ה נותן לנו את הארץ. שכן, בתחילת הפרשה משה הזכיר להם על דבר הניסים שהיו להם בפעם הראשונה שהיו צריכים להיכנס לארץ ("אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע.. ואף הוא מהלך י"א יום ואתם הלכם אותו בשלושה ימים") כדי שעכשיו ע"י זכירת הנסים יראו ממש בראי' מוחשית שהקב"ה מכניסם לארץ, אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם מֵאֹמֶד כפי שהיה לאחר נסי יצי"מ וקרי"ס שיכלו רק לשער שיכנסו לארץ וּמִשְּׁמוּעָה כמו שהיה בזמן גלות מצרים שיכלו רק לשמוע את ההבטחה שיכנסו לארץ12:
ספרי ז.
ע"פ לקו"ש חל"ד ע' 1 ואילך.
רְאֵה נָתַתִּי. נתקשה רש"י מה התוספת בפסוק זה על פני הפסוק הקודם שבו כבר נאמר "פנו וסעו לכם ובאו" א"כ מה החידוש בפסוק זה? ולכן רש"י מפרש שבפסוק זה משה רבינו מחדש להם משהו חדש שלא היה להם עד כה, שעכשיו בְּעֵינֵיכֶם אַתֶּם רוֹאִים שהקב"ה נותן לנו את הארץ. שכן, בתחילת הפרשה משה הזכיר להם על דבר הניסים שהיו להם בפעם הראשונה שהיו צריכים להיכנס לארץ ("אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע.. ואף הוא מהלך י"א יום ואתם הלכם אותו בשלושה ימים") כדי שעכשיו ע"י זכירת הנסים יראו ממש בראי' מוחשית שהקב"ה מכניסם לארץ, אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם מֵאֹמֶד כפי שהיה לאחר נסי יצי"מ וקרי"ס שיכלו רק לשער שיכנסו לארץ וּמִשְּׁמוּעָה כמו שהיה בזמן גלות מצרים שיכלו רק לשמוע את ההבטחה שיכנסו לארץ{ספרי ז.} {ע"פ לקו"ש חל"ד ע' 1 ואילך.}:
בֹּאוּ וּרְשׁוּ. כאן מחדש רש"י שבנוסף לכך שב"באו ורשו" משה רבינו אומר לבנ"י שיכולים כבר לראות שהקב"ה מכניסם, בנוסף אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר שאוה"ע אפי' לא יטענו שהארץ שייכת להם עפ"י דין, וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה היינו שלא רק שלא יערערו אחר הארץ אלא אפי' לא ילחמו עליה כיון שהכל יהיה בדרך נסית לגמרי ללא שום השתדלות טבעית, אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן אבל בעצם שילוח המרגלים(גם ללא הוצאת הדיבה על הארץ) בנ"י הראו שהם רוצים לעשות דברים בדרך הטבע ולכן בסופו של דבר הם גם היו צריכים להילחם בפועל, ובזה משה רבינו מוכיח את בנ"י על כך שבהתחלה הקב"ה רצה להכניסם לארץ בדרך נסית מוחלטת ללא שום דרכים טבעיות ובסוף בגלל טעותם של בנ"י היו צריכים לכבוש את הארץ בדרכים טבעיות12:
ספרי שם.
ע"פ לקו"ש שם.
בֹּאוּ וּרְשׁוּ. כאן מחדש רש"י שבנוסף לכך שב"באו ורשו" משה רבינו אומר לבנ"י שיכולים כבר לראות שהקב"ה מכניסם, בנוסף אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר שאוה"ע אפי' לא יטענו שהארץ שייכת להם עפ"י דין, וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה היינו שלא רק שלא יערערו אחר הארץ אלא אפי' לא ילחמו עליה כיון שהכל יהיה בדרך נסית לגמרי ללא שום השתדלות טבעית, אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן אבל בעצם שילוח המרגלים(גם ללא הוצאת הדיבה על הארץ) בנ"י הראו שהם רוצים לעשות דברים בדרך הטבע ולכן בסופו של דבר הם גם היו צריכים להילחם בפועל, ובזה משה רבינו מוכיח את בנ"י על כך שבהתחלה הקב"ה רצה להכניסם לארץ בדרך נסית מוחלטת ללא שום דרכים טבעיות ובסוף בגלל טעותם של בנ"י היו צריכים לכבוש את הארץ בדרכים טבעיות{ספרי שם.} {ע"פ לקו"ש שם.}:
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. בד"כ הלשון "דיבור" הולך על הדברים עצמם, והלשון "אמירה" בא ללמד משהו נוסף על אופן מסירת הדברים, אולם כאן כבר כתוב בתחילת הפסוק "ואומר" וא"כ מַהוּ הלימוד מ"לֵאמֹר"? אלא בא ללמד שאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לישראל: שאפילו אם היה רוצה לשאתם לבד, לא היה יכול כי לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם זאת, אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא1:
ספרי ט.
וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. בד"כ הלשון "דיבור" הולך על הדברים עצמם, והלשון "אמירה" בא ללמד משהו נוסף על אופן מסירת הדברים, אולם כאן כבר כתוב בתחילת הפסוק "ואומר" וא"כ מַהוּ הלימוד מ"לֵאמֹר"? אלא בא ללמד שאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לישראל: שאפילו אם היה רוצה לשאתם לבד, לא היה יכול כי לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם זאת, אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא{ספרי ט.}:
וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם. .בפשטות הפשט הוא שמשה לא יכול לשפוט את ישראל בגלל הכמות שלהם, אבל כיון שפסוק זה מגיע בהמשך לפסוק הקודם ששם הטענה הוא מצד הגדולה והמעלה של ישראל מובן שגם הפסוק הזה שמגיע בהמשך לאותה טענה לא מדבר על הכמות של ישראל (כמו שמשמע בפשטות) אלא על גדולתם של ישראל. ומוסיף רש"י שאפילו אם זה לא היה מגיע בהמשך לפסוק הקודם לא היה אפשר להסביר שזה הולך על הכמות-דהיינו שבני ישראל הם "ככוכבי השמים" כלומר שישים ריבוא (כמו הפשט הרגיל ב"ככוכבי השמים") שהרי כבר ביציאת מצרים היו שישים ריבוא וכאן נאמר שזה מעלה שנתחדשה ביום שדיבר משה (בשנה השנית מצאתם ממצרים)"היום כוכבי השמים" ,ולא היה אפשר להסביר שהחידוש באותו יום על יציאת מצרים הוא שהיו כמות כל כך גדולה עד שאי אפשר לספור אותם(וזה הפירוש כאן ב"ככוכבי השמים") כי-וְכִי כְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וַהֲלֹא לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא וזה כבר היה ביציאת מצרים, אלאודאי שזה לא הולך על הכמות ומַהוּ וְהִנְּכֶם הַיּוֹם? ללענין הגדולה של ישראל, (ומבאר רש"י איך זה נכנס במילים "הנכם היום כוכבי השמים"(שבפשטות מדברים על כמות:) שהִנְּכֶם מְשׁוּלִים כַּיּוֹם – שקַיָּמִים לְעוֹלָם דהיינו כל זמן קיים העולם,ובגלל שמעלה זאת היא לכאורה רק לעם ישראל שלעולם לא נפסקת אבל לא שייך ליהודי פרטי שכן יכול למות (ולכאורה משה צריך להסביר את המעלה של יהודי פרטי-שלכן לא יכול לשפוט אותו), מוסיף שגדולתם היא כַּחַמָּה וְכַלְּבָנָה וְכַכּוֹכָבִים1שבכוכבים מרומזת מעלת הפרט (כמו שמבאר רש"י בריש פרשת משפטים "להודיע חיבתו שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם") ובלבנה וחמה מרומזת המשך הדורות של עם ישראל ובזה מודגש החיסרון אפילו כשחסר יהודי אחד 2שהוא חלק מהשלשלת הנצחית של עם ישראל:34
ספרי י.
ע"פ לקו"ש חל"ט ע' 1 ואילך, ושם בהערות 8, 26, 31.
אבל בפסוק לא כתוב כחמה וכלבנה כדי להדגיש שכל הפרטים הם דבר אחד.
וזה שרש"י לא מביא את המילה "לרוב" שבסוף הפסוק הוא כי היא כן מדבר על הכמות של עם ישראל וכהקדמה לפסוק הבא, ולכן רש"י לא מביא את זה בד"ה.
וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם. .בפשטות הפשט הוא שמשה לא יכול לשפוט את ישראל בגלל הכמות שלהם, אבל כיון שפסוק זה מגיע בהמשך לפסוק הקודם ששם הטענה הוא מצד הגדולה והמעלה של ישראל מובן שגם הפסוק הזה שמגיע בהמשך לאותה טענה לא מדבר על הכמות של ישראל (כמו שמשמע בפשטות) אלא על גדולתם של ישראל. ומוסיף רש"י שאפילו אם זה לא היה מגיע בהמשך לפסוק הקודם לא היה אפשר להסביר שזה הולך על הכמות-דהיינו שבני ישראל הם "ככוכבי השמים" כלומר שישים ריבוא (כמו הפשט הרגיל ב"ככוכבי השמים") שהרי כבר ביציאת מצרים היו שישים ריבוא וכאן נאמר שזה מעלה שנתחדשה ביום שדיבר משה (בשנה השנית מצאתם ממצרים)"היום כוכבי השמים" ,ולא היה אפשר להסביר שהחידוש באותו יום על יציאת מצרים הוא שהיו כמות כל כך גדולה עד שאי אפשר לספור אותם(וזה הפירוש כאן ב"ככוכבי השמים") כי-וְכִי כְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וַהֲלֹא לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא וזה כבר היה ביציאת מצרים, אלאודאי שזה לא הולך על הכמות ומַהוּ וְהִנְּכֶם הַיּוֹם? ללענין הגדולה של ישראל, (ומבאר רש"י איך זה נכנס במילים "הנכם היום כוכבי השמים"(שבפשטות מדברים על כמות:) שהִנְּכֶם מְשׁוּלִים כַּיּוֹם – שקַיָּמִים לְעוֹלָם דהיינו כל זמן קיים העולם,ובגלל שמעלה זאת היא לכאורה רק לעם ישראל שלעולם לא נפסקת אבל לא שייך ליהודי פרטי שכן יכול למות (ולכאורה משה צריך להסביר את המעלה של יהודי פרטי-שלכן לא יכול לשפוט אותו), מוסיף שגדולתם היא כַּחַמָּה וְכַלְּבָנָה וְכַכּוֹכָבִים{ספרי י.} שבכוכבים מרומזת מעלת הפרט (כמו שמבאר רש"י בריש פרשת משפטים "להודיע חיבתו שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם") ובלבנה וחמה מרומזת המשך הדורות של עם ישראל ובזה מודגש החיסרון אפילו כשחסר יהודי אחד {ע"פ לקו"ש חל"ט ע' 1 ואילך, ושם בהערות 8, 26, 31.}שהוא חלק מהשלשלת הנצחית של עם ישראל:{אבל בפסוק לא כתוב כחמה וכלבנה כדי להדגיש שכל הפרטים הם דבר אחד.} {וזה שרש"י לא מביא את המילה "לרוב" שבסוף הפסוק הוא כי היא כן מדבר על הכמות של עם ישראל וכהקדמה לפסוק הבא, ולכן רש"י לא מביא את זה בד"ה.}
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי. מה שנאמר לעיל1 "לא אוכל לבדי שאת אתכם" זה רק מצד העונש שיקבל, וכאן אומר שאפילו אִם אֹמַר שאני רוצה לדון לבד למרות העונש, בשביל לְקַבֵּל שָׂכָר גדול ששווה לסבול בשבילו, לֹא אוּכַל לדון לבד, כי זה לא תלוי בי וזוֹ הִיא שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
פסוק ט.
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי. מה שנאמר לעיל{פסוק ט.} "לא אוכל לבדי שאת אתכם" זה רק מצד העונש שיקבל, וכאן אומר שאפילו אִם אֹמַר שאני רוצה לדון לבד למרות העונש, בשביל לְקַבֵּל שָׂכָר גדול ששווה לסבול בשבילו, לֹא אוּכַל לדון לבד, כי זה לא תלוי בי וזוֹ הִיא שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם. אמנם, בשאר המקומות אכן התכוונו הפסוקים לערים גדולות מאד, בגובה עצום.אך כאן חובה להגיד שדִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים לְשׁוֹן הֲבַאי1,שהרי אם המרגלים אמרו דבר שיש לו נתינת מקום במציאות, דהיינו שאם ערים גדולות הכוונה אכן לערים מאד מאד גדולות- היו צריכים להפריך 2:
ספרי כה; חולין צ:
ע"פ לקו"ש שם ע' 170-171.
עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם. אמנם, בשאר המקומות אכן התכוונו הפסוקים לערים גדולות מאד, בגובה עצום.אך כאן חובה להגיד שדִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים לְשׁוֹן הֲבַאי{ספרי כה; חולין צ:},שהרי אם המרגלים אמרו דבר שיש לו נתינת מקום במציאות, דהיינו שאם ערים גדולות הכוונה אכן לערים מאד מאד גדולות- היו צריכים להפריך {ע"פ לקו"ש שם ע' 170-171.}:
עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל. אין הפירוש ב"עד מדרך" - 'עד בכלל' כמו הפירוש הרגיל ב'עד' - כלומר שאחרי שיכנסו ה' לא יתן מארצם, כי לא יהיה מובן למה לא נכנסו, אלא הפירוש 'ולא עד בכלל' אֲפִלּוּ מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל אֵינִי מַרְשֶׁה לָכֶם לַעֲבֹר בְּאַרְצָם. והטעם שלמרות שה' אסר הם ביקשו רשות מבני עשו להיכנס הוא כי ה' אסר דוקא שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת של בני עשו אבל עם רשות אפשר . וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה1: הפירוש הוא 'עד בכלל' אבל לא הכוונה ל'מדרך רגל' בזמן הכניסה לארץ אלא עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם דְּרִיסַת כַּף רֶגֶל עַל הַר הַזֵּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר2 "וְעָמְדוּ רַגְלָיו וְגוֹ'":
תנחומא ישן הוספה ו.
זכרי' יד, ד.
עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל. אין הפירוש ב"עד מדרך" - 'עד בכלל' כמו הפירוש הרגיל ב'עד' - כלומר שאחרי שיכנסו ה' לא יתן מארצם, כי לא יהיה מובן למה לא נכנסו, אלא הפירוש 'ולא עד בכלל' אֲפִלּוּ מִדְרַךְ כַּף רֶגֶל, כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ דְּרִיסַת הָרֶגֶל אֵינִי מַרְשֶׁה לָכֶם לַעֲבֹר בְּאַרְצָם. והטעם שלמרות שה' אסר הם ביקשו רשות מבני עשו להיכנס הוא כי ה' אסר דוקא שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת של בני עשו אבל עם רשות אפשר . וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה{תנחומא ישן הוספה ו.}: הפירוש הוא 'עד בכלל' אבל לא הכוונה ל'מדרך רגל' בזמן הכניסה לארץ אלא עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם דְּרִיסַת כַּף רֶגֶל עַל הַר הַזֵּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר{זכרי' יד, ד.} "וְעָמְדוּ רַגְלָיו וְגוֹ'":
תִּכְרוּ. לְשׁוֹן מֶקַח (=מכירה וקנייה), וְכֵן "אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי" שפירושו קניתי לי1, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה 'כִּירָה'2דהיינו לא מכירה דווקא, אלא זוהי הלשון בה קוראים למכירה וקנייה בכרכי הים, וכמו שרש''י אומר "לשון מקח", שכולל קניה ומכירה3:
בראשית נ, ה. ואף ששם קורא רש''י לפירוש זה "מדרש", פה זהו הפירוש היחיד שייתכן ולכן אומר זאת רש''י בתור פשט. וצריך עיון מה שייך לכאן דווקא "כרכי הים". ע"פ לקו"ש חט"ו ע' 465 הע' 47 וליתר ביאור ראה שם.
תִּכְרוּ. לְשׁוֹן מֶקַח (=מכירה וקנייה), וְכֵן "אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי" שפירושו קניתי לי{בראשית נ, ה. ואף ששם קורא רש''י לפירוש זה "מדרש", פה זהו הפירוש היחיד שייתכן ולכן אומר זאת רש''י בתור פשט. וצריך עיון מה שייך לכאן דווקא "כרכי הים". ע"פ לקו"ש חט"ו ע' 465 הע' 47 וליתר ביאור ראה שם.}, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה 'כִּירָה'{ר"ה כו. (וכן סוטה י"ג. וראה לקו"ש שם ע' 464 הע' 44).}דהיינו לא מכירה דווקא, אלא זוהי הלשון בה קוראים למכירה וקנייה בכרכי הים, וכמו שרש''י אומר "לשון מקח", שכולל קניה ומכירה{ע"פ לקו"ש שם ע' 463 הע' 42.}:
וְאַל תִּתְגָּר בָּם וגו'. בעניין האיסור גירוי של מואב כתוב "אל תתגר בם מלחמה" ואילו בבני עמון כתוב "אל תתגר בם" - סתם, כי ה' לֹא אָסַר לָהֶם (לישראל) עַל מוֹאָב אֶלָּא מִלְחָמָה, אֲבָל עדיין מְיָרְאִים (מפחידים) הָיוּ אוֹתָם, וְנִרְאִים לָהֶם כְּשֵׁהֶם מְזֻיָּנִים בכלי מלחמה, לְפִיכָךְ כְּתִיב1 "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם" (שפחדו מישראל), משום שלמרות שלא נלחמו בהם, פחדו מזה שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים וּבוֹזְזִים אוֹתָם; אֲבָל בִּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֱמַר2 "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" סתם – כי ה' אסר עליהם שׁוּם גֵּרוּי, והטעם לחילוק בין מואב לעמון הוא בִּשְׂכַר הצְנִיעוּת של אִמָּם, שֶׁהיא לֹּא פִרְסְמָה עַל כך שהיא מעוברת מאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבְּכִירָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ מוֹאָב3(=מן האב):
במדבר כב, ג.
להלן פסוק יט.
נזיר כג: (בראשית יט לז)
וְאַל תִּתְגָּר בָּם וגו'. בעניין האיסור גירוי של מואב כתוב "אל תתגר בם מלחמה" ואילו בבני עמון כתוב "אל תתגר בם" - סתם, כי ה' לֹא אָסַר לָהֶם (לישראל) עַל מוֹאָב אֶלָּא מִלְחָמָה, אֲבָל עדיין מְיָרְאִים (מפחידים) הָיוּ אוֹתָם, וְנִרְאִים לָהֶם כְּשֵׁהֶם מְזֻיָּנִים בכלי מלחמה, לְפִיכָךְ כְּתִיב{במדבר כב, ג.} "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם" (שפחדו מישראל), משום שלמרות שלא נלחמו בהם, פחדו מזה שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים וּבוֹזְזִים אוֹתָם; אֲבָל בִּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֱמַר{להלן פסוק יט.} "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" סתם – כי ה' אסר עליהם שׁוּם גֵּרוּי, והטעם לחילוק בין מואב לעמון הוא בִּשְׂכַר הצְנִיעוּת של אִמָּם, שֶׁהיא לֹּא פִרְסְמָה עַל כך שהיא מעוברת מאָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבְּכִירָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ מוֹאָב{נזיר כג: (בראשית יט לז)}(=מן האב):
עָר מושלם
רש״י מקורי (סְפָרִיא)
ער. שֵׁם הַמְּדִינָה:
עָר. הפסוק אומר שבגלל שהשטח ניתן ללוט בני ישראל לא יקבלו מכל ארצם של מואב, ואם 'ער' היה רק השם של העיר שלוט קיבל זה לא יהיה טעם שלא יקבלו מכל ארצו, ולכן מבאר רש"י שזההשֵׁם של כל הַמְּדִינָה:
עָר. הפסוק אומר שבגלל שהשטח ניתן ללוט בני ישראל לא יקבלו מכל ארצם של מואב, ואם 'ער' היה רק השם של העיר שלוט קיבל זה לא יהיה טעם שלא יקבלו מכל ארצו, ולכן מבאר רש"י שזההשֵׁם של כל הַמְּדִינָה:
הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.אמנם, ניתן הי' בטעות לפרשו מלשון התחלה. אך מכך שלא כתב "עתה אחל", כמו שכתוב למעלה, מוכח שהפירוש הוא שונה. ועוד, שאם היינו אומרים כך- לא הי' מובן מה הפירוש "היום הזה אתחיל לתת לפניך את סיחון" שהרי הרג אתו וירש את ארצו, ואם כן הוא התחיל וסים. לכן מפרש רש"י שהחילותי פירושו מלשון חולי וחלישות , שכָּפָה שַׂר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים שֶׁל מַעְלָה תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְהִדְרִיכוֹ.1 וזהו גם מה שכתוב החילותי מלשון עבר- כלומר: ראה החלשתיהו וכפיתי אותו לפניך2:
תנחומא ד.
ע"פ רע"ב על התורה.
הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.אמנם, ניתן הי' בטעות לפרשו מלשון התחלה. אך מכך שלא כתב "עתה אחל", כמו שכתוב למעלה, מוכח שהפירוש הוא שונה. ועוד, שאם היינו אומרים כך- לא הי' מובן מה הפירוש "היום הזה אתחיל לתת לפניך את סיחון" שהרי הרג אתו וירש את ארצו, ואם כן הוא התחיל וסים. לכן מפרש רש"י שהחילותי פירושו מלשון חולי וחלישות , שכָּפָה שַׂר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים שֶׁל מַעְלָה תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְהִדְרִיכוֹ.{תנחומא ד.} וזהו גם מה שכתוב החילותי מלשון עבר- כלומר: ראה החלשתיהו וכפיתי אותו לפניך{ע"פ רע"ב על התורה.}:
וַיֵּצֵא סִיחֹן. נתקשה רש"י, שלכאורה הי' צריך להיות כתוב "ויצא לקראתנו סיחון וכל עמו"1. ומכך שכתוב "ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו", משמע שהפסוק בא ללמדנו דבר נוסף, והוא שלֹא שָׁלַח בִּשְׁבִיל עוֹג לַעֲזֹר לוֹ אלא הי' רק "הוא" לבדו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים זֶה לָזֶה כי היו חזקים מספיק2:
משכיל לדוד.
שפ"ח.
וַיֵּצֵא סִיחֹן. נתקשה רש"י, שלכאורה הי' צריך להיות כתוב "ויצא לקראתנו סיחון וכל עמו"{משכיל לדוד.}. ומכך שכתוב "ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו", משמע שהפסוק בא ללמדנו דבר נוסף, והוא שלֹא שָׁלַח בִּשְׁבִיל עוֹג לַעֲזֹר לוֹ אלא הי' רק "הוא" לבדו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים זֶה לָזֶה כי היו חזקים מספיק{שפ"ח.}:
תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל. כדי שלא יקשה, שהכתוב אומר "ועד נחל ארנון תוך הנחל", משמע שהגבול הוא עד תוך הנחל1, מסביר רש"י שניתן להם כָּל הַנַּחַל וְעוֹד שטח מֵעֵבֶר לִשְׂפָתוֹ השניה, כְּלוֹמַר "ועד נחל ארנון" עַד תחילתהנחל וְעַד בִּכְלָל כולל תוך הנחל וְיוֹתֵר מִכֵּן - עד ועד בכלל:
גו"א.
תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל. כדי שלא יקשה, שהכתוב אומר "ועד נחל ארנון תוך הנחל", משמע שהגבול הוא עד תוך הנחל{גו"א.}, מסביר רש"י שניתן להם כָּל הַנַּחַל וְעוֹד שטח מֵעֵבֶר לִשְׂפָתוֹ השניה, כְּלוֹמַר "ועד נחל ארנון" עַד תחילתהנחל וְעַד בִּכְלָל כולל תוך הנחל וְיוֹתֵר מִכֵּן - עד ועד בכלל:
מִכִּנֶּרֶת. הכנרת נמצאת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמַּעֲרָבִי, וְנַחֲלַת בְּנֵי גָד מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמִּזְרָחִי, וְנָפַל בְּגוֹרָלָם רֹחַב הַיַּרְדֵּן כְּנֶגְדָּם השטח של חלקם, וְעוֹד המשיך מֵעֵבֶר לשְׂפָתוֹ של הירדן עַד הכִּנֶּרֶת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר כאן "וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל" – הַיַּרְדֵּן וּמֵעֵבֶר לוֹ- עד הכנרת:
מִכִּנֶּרֶת. הכנרת נמצאת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמַּעֲרָבִי, וְנַחֲלַת בְּנֵי גָד מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הַמִּזְרָחִי, וְנָפַל בְּגוֹרָלָם רֹחַב הַיַּרְדֵּן כְּנֶגְדָּם השטח של חלקם, וְעוֹד המשיך מֵעֵבֶר לשְׂפָתוֹ של הירדן עַד הכִּנֶּרֶת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר כאן "וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל" – הַיַּרְדֵּן וּמֵעֵבֶר לוֹ- עד הכנרת:
וָאֲצַו אֶתְכֶם. אמנם כל הספר מדבר בכל בנ''י, אך מקרא זה מוכח שלִבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד1 הָיָה מְדַבֵּר שהם הי' החלוצים לבדם2, שהרי כך משמע שמדובר על אנשים מסוימים בתוך בנ''י3:*
. . (ע"פ תו"מ חנ"ז ע' 175 ואילך - בלתי מוגה).
גו"א.
שפת"ח.
וָאֲצַו אֶתְכֶם. אמנם כל הספר מדבר בכל בנ''י, אך מקרא זה מוכח שלִבְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד{. . (ע"פ תו"מ חנ"ז ע' 175 ואילך - בלתי מוגה).} הָיָה מְדַבֵּר שהם הי' החלוצים לבדם{גו"א.}, שהרי כך משמע שמדובר על אנשים מסוימים בתוך בנ''י{שפת"ח.}:*
לִפְנֵי אֲחֵיכֶם. מאחר ובפרשת מטות1 הפסוק אומר שהם יעברו לפני בנ"י, שמשמע שיעברו לפני כל פלוגה (שהרי הם חלק מבנ"י), מסביר רש"י שפה הֵם הָיוּ הוֹלְכִים לִפְנֵי ככל יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה בתור קבוצה נפרדת לפני כל שאר השבטים לְפִי שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים ויש צורך שכל הקבוצה הראשונה יהי' גיבורים. אך מאחר וטעם זה אינו מספיק, שהרי הי' את שבט יהודה- שהיה יותר גיבור2, מסביר רש"י שהייתה להם מעלה נוספת: וְאוֹיְבִים נוֹפְלִים לִפְנֵיהֶם, לעומת יהודה שבו נאמר "ידך בעורף אויבך"- שהאויבים נסים מלפניו, וכיוון שהמצווה בז' עממין היא להורגם דווקא הרי שהעדיפות היא בבני גד שֶׁנֶּאֱמַר3בו "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" שמיד בהכאה הראשונה הם הורגים את האויב. ובפשטות הטעם י"ל שמאחר ובפעם הראשונה, בפרשת מטות עדיין מש חשב שהוא יכנס לארץ4 ולעומת ר"ח שבט- מועד אמירת דברי משה, שאז כבר ידע בבירור שהוא לא יכנס לארץ5 :*
במדבר ל"ב י"ז
כמובן מכך שנמשל לאריה- מלך החיות( בראשית מ"ט ט').
להלן לג, כ.
רש"י במדבר כ"ז י"ב)
כפי שמשה אומר בריש פר' ואתחנן, ששם מספר על מה שהי' לפני תאריך זה. ע"פ לקו"ש ח"ט ע' 1 ואילך.
לִפְנֵי אֲחֵיכֶם. מאחר ובפרשת מטות{במדבר ל"ב י"ז} הפסוק אומר שהם יעברו לפני בנ"י, שמשמע שיעברו לפני כל פלוגה (שהרי הם חלק מבנ"י), מסביר רש"י שפה הֵם הָיוּ הוֹלְכִים לִפְנֵי ככל יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה בתור קבוצה נפרדת לפני כל שאר השבטים לְפִי שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים ויש צורך שכל הקבוצה הראשונה יהי' גיבורים. אך מאחר וטעם זה אינו מספיק, שהרי הי' את שבט יהודה- שהיה יותר גיבור{כמובן מכך שנמשל לאריה- מלך החיות( בראשית מ"ט ט').}, מסביר רש"י שהייתה להם מעלה נוספת: וְאוֹיְבִים נוֹפְלִים לִפְנֵיהֶם, לעומת יהודה שבו נאמר "ידך בעורף אויבך"- שהאויבים נסים מלפניו, וכיוון שהמצווה בז' עממין היא להורגם דווקא הרי שהעדיפות היא בבני גד שֶׁנֶּאֱמַר{להלן לג, כ.}בו "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" שמיד בהכאה הראשונה הם הורגים את האויב. ובפשטות הטעם י"ל שמאחר ובפעם הראשונה, בפרשת מטות עדיין מש חשב שהוא יכנס לארץ{רש"י במדבר כ"ז י"ב)} ולעומת ר"ח שבט- מועד אמירת דברי משה, שאז כבר ידע בבירור שהוא לא יכנס לארץ{כפי שמשה אומר בריש פר' ואתחנן, ששם מספר על מה שהי' לפני תאריך זה. ע"פ לקו"ש ח"ט ע' 1 ואילך.} :*