אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. {הסדר הרגיל הי' שמשה הי' שומע את הציווי, לאחמ''כ מלמדו לאהרן, אח''כ לבני אהרן וכו', כפי שרש"י אומר בפרשת כי תשא (שמות לד, לב, ד"ה 'ואחרי כן נגשו'). אך, מי שלא היה רוצה לא הי' מוכרח להגיע. ולכן צריך רש''י להסביר מה מיוחד פה, שמשה היה צריך לדבר "אל כל ישראל". גו''א.} אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ אף אם לא היה להם באמת מה להשיב, וכך לא היתה מתממשת הכוונה שבהוכחותיו, ולא היו מתיחסים אליהם ברצינות הראויה. לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב{ספרי שם.}, וכך לא היה להם פתחון פה על דבריו:*

בַּמִּדְבָּר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר על כל הדברים שטענו עקב שהייתם במדבר, כגון שֶׁאָמְרוּ{שמות טז, ג.} "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ"{ספרי שם.} {ע"פ לקו"ש חי"ד ע' 4 הע' 21. ומה שלא הזכיר את הכתוב "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה וגו'" (שמות טו, כד) הוא כי שם התלונה הייתה רק על משה ולא על הקב''ה, בשונה משאר התלונות שמפורש בהם שהם (גם) על הקב''ה (שם בשולי הגליון).}:

בָּעֲרָבָה. בִּשְׁבִיל החטא של הָעֲרָבָה, דהיינו על החטא שֶׁחָטְאוּ וטעו בְּבַעַל פְּעוֹר{ראה במדבר פרק כה.}, שזה היה בַּשִּׁטִּים הנמצא בְּשטח עַרְבוֹת מוֹאָב{ספרי שם.}:

וַחֲצֵרֹת. על מה שנעשה בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח{במדבר פרק טז.}; אך מאחר שלא מפורש בכתוב שמחלוקתו קורח הייתה בחצרות, מביא רש"י פירוש נוסף - דָּבָר אַחֵר: אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע{במדבר פרק יב.}, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם{ספרי שם.} כמה וכמה פעמים. אך מאחר שגם בפירוש השני יש קושי - שהרי זו אינה הוכחה על הלשון הרע של מרים{שהרי וודאי שלא הוכיח אותם על מעשה שעשתה מרים לבדה.} שהוא הי' בחצרות אלא זוהי הוכחה על מה שלא למדו ממעשה מרים וא''כ אין זה מקום שבו חטאו בנ''י, ולכן מביא רש''י גם את הפירוש הראשון.{ע''פ שפתי חכמים.}*

ג וַֽיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר משֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְיָ֛ אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם:

ימ צהמ צ וְהַמְּדִינָה קָשָׁה{ספרי שם.} שהרי אם לא כן למה הוצרך לכתוב איפה היו יושבים ולא כמו

בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה. בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן פֵּרְשָׁהּ לָהֶם{תנחומא ב.}: בשאר המקומות שמזכירם שאומר רק "עוג מלך הבשן" בלי לציין איפה הוא ישב{מזרחי.}:

בְּאֶדְרֶעִי. זה הוא שֵׁם הַמַּלְכוּת, שהרי אילו הי' זה שם של מדינה נוספת בה ישב היה צריך להיות כתוב "ובאדרעי"{ע''פ מזרחי}:*

רַב לָכֶם שֶׁבֶת. לכאורה, עולה קושיא- כיצד אפשר לומר שזה יותר מדי לשבת בהר סיני? והרי שם קיבלו את התורה ועצם הישיבה שם הזכירה להם את מעמד הר סיני. לכן רש"י מדגיש שאעפ"כ זהו כִּפְשׁוּטוֹ - שישבתם יותר מדי בהר סיני. אך לפירוש זה קשה, שמהלשון "רב לכם" משמע שזה היה נגד רצון הקב"ה, (שהרי אם היה זה בציווי הקב"ה היה צריך להאמר "די לכם") וע"כ מביא רש"י פירוש נוסף; וְיֵשׁ מִדְרַשׁ אַגָּדָה{ספרי ה.}, הִרְבָּה לָכֶם גְדֻלָּה וְשָׂכָר קיבלתם עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה – עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. רש"י מביא דווקא את הדברים האלו כי גם לפירוש המדרש הכוונה בפסוק זה לזרזם להיכנס לארץ ולכן רש"י מביא שלושה דברים שהראו על כך שעמ"י היה מוכן להיכנס לארץ ולא ישקע בעניינים חומריים כשאר אומות העולם: 1. משכן - המקום בו הקב"ה שורה בדרך קבע שזה דורש התקדשות מיוחדת מצד עמ"י(ולכן המנורה כתובה בנפרד כי היא גם עדות על ההשראה הזאת) 2. מ"ת - התורה מלמדת את בנ"י כיצד להיות "גוי קדוש" ולהיבדל מהגויים 3. מינוי סנהדרין - שילמדו את העם את חוקי התורה{ע"פ לקו"ש חכ"ד ע' 12 ואילך.}:

עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל. "אַעַ"פִּ שֶׁהוּא מְאֻחָר בְּאַרְבָּעָה נְהָרוֹת הַיּוֹצְאִים מֵעֵדֶן"{לשון רש''י בראשית ט"ו י"ח.} וא"כ מדוע קוראו גדול?, אלא מִפְּנֵי שֶׁנִּזְכָּר עִם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאוֹ גָּדוֹל, כמְשַׁל הֶדְיוֹט שאוֹמֵר "עֶבֶד של מֶלֶךְ בעצמו מֶלֶךְ", "הִדַּבֵּק לַשַּׁחֲוָר(שר) וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ", ״קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא(כד שומני) וְאִדַּהֵן(ותהא משוח בשמנו)"{שבועות מז: וראה ספרי שם.} {ע"פ ספר השיחות תש"נ ח"ב ע' 626 הערות 105-107.}:

רְאֵה נָתַתִּי. נתקשה רש"י מה התוספת בפסוק זה על פני הפסוק הקודם שבו כבר נאמר "פנו וסעו לכם ובאו" א"כ מה החידוש בפסוק זה? ולכן רש"י מפרש שבפסוק זה משה רבינו מחדש להם משהו חדש שלא היה להם עד כה, שעכשיו בְּעֵינֵיכֶם אַתֶּם רוֹאִים שהקב"ה נותן לנו את הארץ. שכן, בתחילת הפרשה משה הזכיר להם על דבר הניסים שהיו להם בפעם הראשונה שהיו צריכים להיכנס לארץ ("אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע.. ואף הוא מהלך י"א יום ואתם הלכם אותו בשלושה ימים") כדי שעכשיו ע"י זכירת הנסים יראו ממש בראי' מוחשית שהקב"ה מכניסם לארץ, אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם מֵאֹמֶד כפי שהיה לאחר נסי יצי"מ וקרי"ס שיכלו רק לשער שיכנסו לארץ וּמִשְּׁמוּעָה כמו שהיה בזמן גלות מצרים שיכלו רק לשמוע את ההבטחה שיכנסו לארץ{ספרי ז.} {ע"פ לקו"ש חל"ד ע' 1 ואילך.}:

בֹּאוּ וּרְשׁוּ. כאן מחדש רש"י שבנוסף לכך שב"באו ורשו" משה רבינו אומר לבנ"י שיכולים כבר לראות שהקב"ה מכניסם, בנוסף אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר שאוה"ע אפי' לא יטענו שהארץ שייכת להם עפ"י דין, וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה היינו שלא רק שלא יערערו אחר הארץ אלא אפי' לא ילחמו עליה כיון שהכל יהיה בדרך נסית לגמרי ללא שום השתדלות טבעית, אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן אבל בעצם שילוח המרגלים(גם ללא הוצאת הדיבה על הארץ) בנ"י הראו שהם רוצים לעשות דברים בדרך הטבע ולכן בסופו של דבר הם גם היו צריכים להילחם בפועל, ובזה משה רבינו מוכיח את בנ"י על כך שבהתחלה הקב"ה רצה להכניסם לארץ בדרך נסית מוחלטת ללא שום דרכים טבעיות ובסוף בגלל טעותם של בנ"י היו צריכים לכבוש את הארץ בדרכים טבעיות{ספרי שם.} {ע"פ לקו"ש שם.}:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר. בד"כ הלשון "דיבור" הולך על הדברים עצמם, והלשון "אמירה" בא ללמד משהו נוסף על אופן מסירת הדברים, אולם כאן כבר כתוב בתחילת הפסוק "ואומר" וא"כ מַהוּ הלימוד מ"לֵאמֹר"? אלא בא ללמד שאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לישראל: שאפילו אם היה רוצה לשאתם לבד, לא היה יכול כי לֹא מֵעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם זאת, אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא{ספרי ט.}:

וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם. .בפשטות הפשט הוא שמשה לא יכול לשפוט את ישראל בגלל הכמות שלהם, אבל כיון שפסוק זה מגיע בהמשך לפסוק הקודם ששם הטענה הוא מצד הגדולה והמעלה של ישראל מובן שגם הפסוק הזה שמגיע בהמשך לאותה טענה לא מדבר על הכמות של ישראל (כמו שמשמע בפשטות) אלא על גדולתם של ישראל. ומוסיף רש"י שאפילו אם זה לא היה מגיע בהמשך לפסוק הקודם לא היה אפשר להסביר שזה הולך על הכמות-דהיינו שבני ישראל הם "ככוכבי השמים" כלומר שישים ריבוא (כמו הפשט הרגיל ב"ככוכבי השמים") שהרי כבר ביציאת מצרים היו שישים ריבוא וכאן נאמר שזה מעלה שנתחדשה ביום שדיבר משה (בשנה השנית מצאתם ממצרים)"היום כוכבי השמים" ,ולא היה אפשר להסביר שהחידוש באותו יום על יציאת מצרים הוא שהיו כמות כל כך גדולה עד שאי אפשר לספור אותם (וזה הפירוש כאן ב"ככוכבי השמים") כי-וְכִי כְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וַהֲלֹא לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים רִבּוֹא וזה כבר היה ביציאת מצרים, אלא ודאי שזה לא הולך על הכמות ומַהוּ וְהִנְּכֶם הַיּוֹם? ללענין הגדולה של ישראל, (ומבאר רש"י איך זה נכנס במילים "הנכם היום כוכבי השמים"(שבפשטות מדברים על כמות:) שהִנְּכֶם מְשׁוּלִים כַּיּוֹם – שקַיָּמִים לְעוֹלָם דהיינו כל זמן קיים העולם, ובגלל שמעלה זאת היא לכאורה רק לעם ישראל שלעולם לא נפסקת אבל לא שייך ליהודי פרטי שכן יכול למות (ולכאורה משה צריך להסביר את המעלה של יהודי פרטי-שלכן לא יכול לשפוט אותו), מוסיף שגדולתם היא כַּחַמָּה וְכַלְּבָנָה וְכַכּוֹכָבִים{ספרי י.} שבכוכבים מרומזת מעלת הפרט (כמו שמבאר רש"י בריש פרשת משפטים "להודיע חיבתו שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם") ובלבנה וחמה מרומזת המשך הדורות של עם ישראל ובזה מודגש החיסרון אפילו כשחסר יהודי אחד {ע"פ לקו"ש חל"ט ע' 1 ואילך, ושם בהערות 8, 26, 31.}שהוא חלק מהשלשלת הנצחית של עם ישראל:{אבל בפסוק לא כתוב כחמה וכלבנה כדי להדגיש שכל הפרטים הם דבר אחד.} {וזה שרש"י לא מביא את המילה "לרוב" שבסוף הפסוק הוא כי היא כן מדבר על הכמות של עם ישראל וכהקדמה לפסוק הבא, ולכן רש"י לא מביא את זה בד"ה.}