כִּי תִשָּׂא. פירוש לשון נשיאה הוא לְשׁוֹן קַבָּלָה, כְּתַרְגּוּמוֹ (-אֲרֵי תְקַבֵּיל); ופירוש הפסוק הוא, שאומר הקב"ה למשה: כְּשֶׁתַּחְפֹּץ לשאת ולְקַבֵּל סְכוּם מִנְיָנָם של ישראל, לָדַעַת כַּמָּה הֵם, אַל תִּמְנֵם לַגֻּלְגֹּלֶת - אל תמנה אותם עצמם (לפי הראשים), אֶלָּא יִתְּנוּ כָּל אֶחָד מבני ישראל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְתִמְנֶה אֶת חצאי הַשְּׁקָלִים וְעל ידי זה תֵדַע את מִנְיָנָם של בני ישראל1:
ע"פ תו"מ חמ"ב ע' 282 ואילך - בלתי מוגה.
כִּי תִשָּׂא. פירוש לשון נשיאה הוא לְשׁוֹן קַבָּלָה, כְּתַרְגּוּמוֹ (-אֲרֵי תְקַבֵּיל); ופירוש הפסוק הוא, שאומר הקב"ה למשה: כְּשֶׁתַּחְפֹּץ לשאת ולְקַבֵּל סְכוּם מִנְיָנָם של ישראל, לָדַעַת כַּמָּה הֵם, אַל תִּמְנֵם לַגֻּלְגֹּלֶת - אל תמנה אותם עצמם (לפי הראשים), אֶלָּא יִתְּנוּ כָּל אֶחָד מבני ישראל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְתִמְנֶה אֶת חצאי הַשְּׁקָלִים וְעל ידי זה תֵדַע את מִנְיָנָם של בני ישראל{ע"פ תו"מ חמ"ב ע' 282 ואילך - בלתי מוגה.}:
עודכן ע״י mendye@gmail.com
◂ וְלֹא־יִֽהְיֶה בָהֶם נֶגֶף
ולא יהיה בהם נגף. שֶׁהַמִּנְיָן שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד (שמואל ב כ"ד):
וְלֹא־יִֽהְיֶה בָהֶם נֶגֶף. לכאורה, מהי השייכות בין המניין ע"י חצאי השקלים למניעת נגף ומגיפה, אלא שֶׁהַמִּנְיָן של האנשים עצמם שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְגורם לכך שהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, ומוכיח זאת רש''י, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד (שדוד מנה את העם וע''י כך בא עליהם נגף. שמואל ב כ"ד):
וְלֹא־יִֽהְיֶה בָהֶם נֶגֶף. לכאורה, מהי השייכות בין המניין ע"י חצאי השקלים למניעת נגף ומגיפה, אלא שֶׁהַמִּנְיָן של האנשים עצמם שׁוֹלֵט בּוֹ עַיִן הָרָע, וְגורם לכך שהַדֶּבֶר בָּא עֲלֵיהֶם, ומוכיח זאת רש''י, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִימֵי דָּוִד (שדוד מנה את העם וע''י כך בא עליהם נגף. שמואל ב כ"ד):
זֶה יִתְּנוּ. נתקשה רש"י מה כוונת המילה "זה" (שמשמע שהקב"ה הראה למשה דבר מסוים שעליו אמר "זה"), ומבאר שהֶרְאָה לוֹ כְּמִין דמות מַטְבֵּעַ של מחצית השקל שֶׁל אֵשׁ וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְאוֹמֵר לוֹ ה': כָּזֶה יִתְּנוּ (תלמוד ירושלמי שקלים א'):
זֶה יִתְּנוּ. נתקשה רש"י מה כוונת המילה "זה" (שמשמע שהקב"ה הראה למשה דבר מסוים שעליו אמר "זה"), ומבאר שהֶרְאָה לוֹ כְּמִין דמות מַטְבֵּעַ של מחצית השקל שֶׁל אֵשׁ וּמִשְׁקָלָהּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל וְאוֹמֵר לוֹ ה': כָּזֶה יִתְּנוּ (תלמוד ירושלמי שקלים א'):
הָֽעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים. פירוש מילים אלה הוא - כל אדם העובר יחד עם הנמנים, איתם ואצלם.1 והטעם שהמניין נקרא בכתוב 'מעבר', הוא מפני שדֶּרֶךְ הַמּוֹנִין היא שמַעֲבִירִין אֶת הַנִּמְנִין לפניהם זֶה אַחַר זֶה וכך מונים את כולם, וְכֵן מצינו בפסוק בנוגע למניין מעשר בהמה, שצריך הוא להיות העשירי מ-'כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט' - תחת מקל הסימון של הבעלים, הצבוע באדום (ויקרא כ"ז ל"ב, וברש"י), וְכֵן מצינו בפסוק בנוגע לייעודי הגאולה, אז 'תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה' - יונהגו ישראל בידי מנהיג ומלך (ירמיהו ל"ג י"ג, וברש"י), שבפסוקים אלה נראה שהמניין נקרא בכתוב 'מעבר':
ראה בראשית כד ל וברש"י ('על הגמלים'), שמות ב טו ('על הבאר'), ועוד.
הָֽעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים. פירוש מילים אלה הוא - כל אדם העובר יחד עם הנמנים, איתם ואצלם.{ראה בראשית כד ל וברש"י ('על הגמלים'), שמות ב טו ('על הבאר'), ועוד.} והטעם שהמניין נקרא בכתוב 'מעבר', הוא מפני שדֶּרֶךְ הַמּוֹנִין היא שמַעֲבִירִין אֶת הַנִּמְנִין לפניהם זֶה אַחַר זֶה וכך מונים את כולם, וְכֵן מצינו בפסוק בנוגע למניין מעשר בהמה, שצריך הוא להיות העשירי מ-'כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט' - תחת מקל הסימון של הבעלים, הצבוע באדום (ויקרא כ"ז ל"ב, וברש"י), וְכֵן מצינו בפסוק בנוגע לייעודי הגאולה, אז 'תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה' - יונהגו ישראל בידי מנהיג ומלך (ירמיהו ל"ג י"ג, וברש"י), שבפסוקים אלה נראה שהמניין נקרא בכתוב 'מעבר':
מַֽחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. לכאורה, לא מובן הטעם לכפילות בפסוק, וצריכה הייתה הלשון להיות 'מחצית שקל הקודש', אלא שבזה מסביר הכתוב באיזה שקל מדובר, בְּמִשְׁקַל הַשֶּׁקֶל שֶׁקָּצַבְתִּי והגדרתי לְךָ לִשְׁקֹל בּוֹ את שִׁקְלֵי הַקֹּדֶשׁ בכל מקום שנזכר שקל בתורה, כְּגוֹן מקומות נוספים שנזכר מטבע זה: שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין (שאדם שמקדיש לה' את ערכו של אדם מסוים צריך לתת מספר מסויים של שקלים (תלוי בגיל הנערך)), וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה (אדם שהקדיש שדה שירש מאבותיו יכול לפדותה בסכום קצוב של שקלים), בשונה משקלים רגילים (שמשקלם שונה):
מַֽחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. לכאורה, לא מובן הטעם לכפילות בפסוק, וצריכה הייתה הלשון להיות 'מחצית שקל הקודש', אלא שבזה מסביר הכתוב באיזה שקל מדובר, בְּמִשְׁקַל הַשֶּׁקֶל שֶׁקָּצַבְתִּי והגדרתי לְךָ לִשְׁקֹל בּוֹ את שִׁקְלֵי הַקֹּדֶשׁ בכל מקום שנזכר שקל בתורה, כְּגוֹן מקומות נוספים שנזכר מטבע זה: שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין (שאדם שמקדיש לה' את ערכו של אדם מסוים צריך לתת מספר מסויים של שקלים (תלוי בגיל הנערך)), וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה (אדם שהקדיש שדה שירש מאבותיו יכול לפדותה בסכום קצוב של שקלים), בשונה משקלים רגילים (שמשקלם שונה):
◂ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל
עשרים גרה השקל. עַכְשָׁו פֵּרֵשׁ לְךָ כַּמָּה הוּא:
עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל. כוונת רש"י לבאר למה כתוב פעמיים "מחצית השקל", ומה עושים המילים "עשרים גרה השקל" ביניהם. ומסביר שהקב"ה אומר "זה יתנו… מחצית השקל", ועַכְשָׁו פֵּרֵשׁ לְךָ כַּמָּה הוּא משקל שקל הקודש הנ''ל, ואח"כ אומר "ומחצית השקל הזה שאמרתי וכו'" כדלהלן:
עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל. כוונת רש"י לבאר למה כתוב פעמיים "מחצית השקל", ומה עושים המילים "עשרים גרה השקל" ביניהם. ומסביר שהקב"ה אומר "זה יתנו… מחצית השקל", ועַכְשָׁו פֵּרֵשׁ לְךָ כַּמָּה הוּא משקל שקל הקודש הנ''ל, ואח"כ אומר "ומחצית השקל הזה שאמרתי וכו'" כדלהלן:
גֵּרָה. מבאר רש"י שהוא מלְשׁוֹן מָעָה (מידה מסוימת); וְכֵן בִּספר שְׁמְוּאֵל (א' ב', ל"ו), נאמר שמי שיישאר מבני עלי יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ - לכהן הגדול, בתמורה לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם, כי ירעבו ללחם. ש"אגורה" (כמו "גרה") פירושו מעה:
גֵּרָה. מבאר רש"י שהוא מלְשׁוֹן מָעָה (מידה מסוימת); וְכֵן בִּספר שְׁמְוּאֵל (א' ב', ל"ו), נאמר שמי שיישאר מבני עלי יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ - לכהן הגדול, בתמורה לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם, כי ירעבו ללחם. ש"אגורה" (כמו "גרה") פירושו מעה:
בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד. נתקשה רש"י מדוע התורה כותבת את האיסור לגשת למזבח ולאהל מועד ללא רחיצה בנפרד ולא פשוט "בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח"? וע"כ רש"י מפרש שזה שתי דינים שונים, במזבח זה דין בעבודה ולכן לפני כל עבודה צריך לרחוץ משא"כ באהל מועד זה דין בביאה אל אהל מועד וע"כ מספיק לרחוץ לפני שבאים לְהַקְטִיר שַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם קְטֹרֶת במזבח הזהב בתוך מבנה האהל עצמו, אוֹ לְהַזּוֹת מִדַּם פַּר כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (-קרבן חטאת של כהן גדול) וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה (-קרבן שמקריבים אם רוב בני ישראל חטאו בעבודה זרה על פי הוראת הסנהדרין בטעות), שגם זה היה נעשה בתוך האהל ולכן רש"י מביא דוקא דוגמאות אלו, קטרת הינה עבודה קבועה יום-יום היינו שלפני הביאה לאהל יש זמנים קבועים מתי רוחצים ודוקא קטרת שחרית שכן היא העבודה הראשונה באהל, ואח"כ מביא רש"י דוגמאות מעבודות לא קבועות שלפניהם גם צריך לרחוץ, היינו יש שתי אופנים לרחוץ, או בזמנים קבועים או לפני העבודות הלא קבועות:
בְּבֹאָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד. נתקשה רש"י מדוע התורה כותבת את האיסור לגשת למזבח ולאהל מועד ללא רחיצה בנפרד ולא פשוט "בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח"? וע"כ רש"י מפרש שזה שתי דינים שונים, במזבח זה דין בעבודה ולכן לפני כל עבודה צריך לרחוץ משא"כ באהל מועד זה דין בביאה אל אהל מועד וע"כ מספיק לרחוץ לפני שבאים לְהַקְטִיר שַׁחֲרִית וּבֵין הָעַרְבַּיִם קְטֹרֶת במזבח הזהב בתוך מבנה האהל עצמו, אוֹ לְהַזּוֹת מִדַּם פַּר כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (-קרבן חטאת של כהן גדול) וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה (-קרבן שמקריבים אם רוב בני ישראל חטאו בעבודה זרה על פי הוראת הסנהדרין בטעות), שגם זה היה נעשה בתוך האהל ולכן רש"י מביא דוקא דוגמאות אלו, קטרת הינה עבודה קבועה יום-יום היינו שלפני הביאה לאהל יש זמנים קבועים מתי רוחצים ודוקא קטרת שחרית שכן היא העבודה הראשונה באהל, ואח"כ מביא רש"י דוגמאות מעבודות לא קבועות שלפניהם גם צריך לרחוץ, היינו יש שתי אופנים לרחוץ, או בזמנים קבועים או לפני העבודות הלא קבועות:
וְלֹא יָמֻתוּ. הָא מובן (מזה שאם ירחצו לא ימותו), שאִם לֹא יִרְחֲצוּ - יָמוּתוּ, למרות שזה לא נכתב בפירוש, מכיון שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ הדברים בכְלָלוֹת, וּמִכְלַל הלָאו (מתוך זה שאם ירחצו לא ימותו), אַתָּה שׁוֹמֵעַ (מבין) הֵן (שאם לא ירחצו כן ימותו):
וְלֹא יָמֻתוּ. הָא מובן (מזה שאם ירחצו לא ימותו), שאִם לֹא יִרְחֲצוּ - יָמוּתוּ, למרות שזה לא נכתב בפירוש, מכיון שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֶמְרוּ הדברים בכְלָלוֹת, וּמִכְלַל הלָאו (מתוך זה שאם ירחצו לא ימותו), אַתָּה שׁוֹמֵעַ (מבין) הֵן (שאם לא ירחצו כן ימותו):
◂ אֶל־הַמִּזְבֵּחַ
אל המזבח. הַחִיצוֹן, שֶׁאֵין כָּאן בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד אֶלָּא בֶּחָצֵר:
אֶל־הַמִּזְבֵּחַ. מוכיח רש"י שמדובר במזבח הַחִיצוֹן, שֶׁהרי בפסוק נאמר "בבואם אל אוהל מועד.. או בגשתם אל המזבח", ומובן שבגישה אל המזבח אֵין כָּאן בִּיאַת (-ביאה אל) אֹהֶל מוֹעֵד, והרי מזבח הזהב היה באוהל מועד, אֶלָּא מוכרח שמדובר כאן על המזבח שבֶּחָצֵר - המזבח החיצון:
אֶל־הַמִּזְבֵּחַ. מוכיח רש"י שמדובר במזבח הַחִיצוֹן, שֶׁהרי בפסוק נאמר "בבואם אל אוהל מועד.. או בגשתם אל המזבח", ומובן שבגישה אל המזבח אֵין כָּאן בִּיאַת (-ביאה אל) אֹהֶל מוֹעֵד, והרי מזבח הזהב היה באוהל מועד, אֶלָּא מוכרח שמדובר כאן על המזבח שבֶּחָצֵר - המזבח החיצון:
וְקִנְּמָן־בֶּשֶׂם. מבאר רש"י מדוע דווקא לגבי הקנמון כתוב עוד פעם בשם לְפִי שֶׁהַקִּנָּמוֹן אינו כמו המור והקידה שהם מיני עשבים, אשר בטבעם בעלי ריח טוב הם, אלא קְלִפַּת עֵץ הוּא, הרי יֵשׁ קנמון שֶׁהוּא טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְטַעַם, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵץ, לְכָךְ הֻצְרַךְ הכתוב לוֹמַר קִנְּמָן בֶּשֶׂם – מִן הַטּוֹב :
וְקִנְּמָן־בֶּשֶׂם. מבאר רש"י מדוע דווקא לגבי הקנמון כתוב עוד פעם בשם לְפִי שֶׁהַקִּנָּמוֹן אינו כמו המור והקידה שהם מיני עשבים, אשר בטבעם בעלי ריח טוב הם, אלא קְלִפַּת עֵץ הוּא, הרי יֵשׁ קנמון שֶׁהוּא טוֹב וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ טוֹב וְטַעַם, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵץ, לְכָךְ הֻצְרַךְ הכתוב לוֹמַר קִנְּמָן בֶּשֶׂם – מִן הַטּוֹב :
חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. היה אפשר להבין שגם המאתים וחמישים של הקנה בושם זהו מחצית מהמשקל, כמו קנמן בשם שמחציתו מאתים וחמישים כנ"ל, ולכן מדגיש רש''י שסַךְ מִשְׁקַל כֻּלּוֹ הוא מאתים וחמישים:
חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. היה אפשר להבין שגם המאתים וחמישים של הקנה בושם זהו מחצית מהמשקל, כמו קנמן בשם שמחציתו מאתים וחמישים כנ"ל, ולכן מדגיש רש''י שסַךְ מִשְׁקַל כֻּלּוֹ הוא מאתים וחמישים:
רֹקַח מִרְקַחַת. מבאר רש"י שהמילה "רֹקַח" שֵׁם תואר של דָּבָר הוּא (כמו "התערובת הזאת היא רוקח"), ולא פעולה (כמו "אני רוקח את זה"), וְהַטַּעַם דהיינו הדרך שבה מטעימים את המילה מוֹכִיחַ שזה שם עצם, שֶׁהרי הטעם הוּא לְמַעְלָה במלעיל (בדגש על האות רי"ש), וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ משמעות המילים רֶקַח ורֶגַע שהן גם כן במלעיל והן שם תואר; וְהמילה רוקח כאן אֵינוֹ כְּמוֹ "רֹגַע הַיָּם (ישעיהו נ"א)" (שזו פעולה, כמו "מרגיע הים"), וּלא כְמוֹ "רֹקַע הָאָרֶץ (שם מלכים ב)" (שגם הוא פעולה כמו "מרקיע הארץ"), שֶׁהרי בשתי מילים אלו הַטַּעַם לְמַטָּה, במלרע (בדגש על הגימ"ל של רוגע ועל הקו"ף של רוקע), משא"כ אצלנו שהטעם במלעיל כנ"ל, ולכן הוא שם תואר; וְמבאר רש"י את משמעות המילה "מרקחת", שכָל דָּבָר הַמְעֹרָב בַּחֲבֵרוֹ עַד שֶׁזֶּה קוֹפֵחַ (מקבל) מִזֶּה אוֹ רֵיחַ אוֹ טַעַם, דהיינו ששני הדברים המעורבים מוסיפים טעם או ריח אחד בשני, קָרוּי "מִרְקַחַת":
רֹקַח מִרְקַחַת. מבאר רש"י שהמילה "רֹקַח" שֵׁם תואר של דָּבָר הוּא (כמו "התערובת הזאת היא רוקח"), ולא פעולה (כמו "אני רוקח את זה"), וְהַטַּעַם דהיינו הדרך שבה מטעימים את המילה מוֹכִיחַ שזה שם עצם, שֶׁהרי הטעם הוּא לְמַעְלָה במלעיל (בדגש על האות רי"ש), וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ משמעות המילים רֶקַח ורֶגַע שהן גם כן במלעיל והן שם תואר; וְהמילה רוקח כאן אֵינוֹ כְּמוֹ "רֹגַע הַיָּם (ישעיהו נ"א)" (שזו פעולה, כמו "מרגיע הים"), וּלא כְמוֹ "רֹקַע הָאָרֶץ (שם מלכים ב)" (שגם הוא פעולה כמו "מרקיע הארץ"), שֶׁהרי בשתי מילים אלו הַטַּעַם לְמַטָּה, במלרע (בדגש על הגימ"ל של רוגע ועל הקו"ף של רוקע), משא"כ אצלנו שהטעם במלעיל כנ"ל, ולכן הוא שם תואר; וְמבאר רש"י את משמעות המילה "מרקחת", שכָל דָּבָר הַמְעֹרָב בַּחֲבֵרוֹ עַד שֶׁזֶּה קוֹפֵחַ (מקבל) מִזֶּה אוֹ רֵיחַ אוֹ טַעַם, דהיינו ששני הדברים המעורבים מוסיפים טעם או ריח אחד בשני, קָרוּי "מִרְקַחַת":
לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. מִכָּאן שכתוב שזה השמן יהיה קיים גם בהמשך הדורות לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר שֶׁכֻּלּוֹ בשלמות (כדלקמן ד''ה "זה") יהיה קַיָּם לֶעָתִיד לָבֹא בביאת המשיח,ולא יחסר בו כלום:
לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם. מִכָּאן שכתוב שזה השמן יהיה קיים גם בהמשך הדורות לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר שֶׁכֻּלּוֹ בשלמות (כדלקמן ד''ה "זה") יהיה קַיָּם לֶעָתִיד לָבֹא בביאת המשיח,ולא יחסר בו כלום:
◂ זֶה
זה. בְּגִימַטְרִיָּא תְּרֵיסַר לֻגִּין הֲווּ (כריתות ה'):
זֶה.בְּגִימַטְרִיָּא ("זה"=12) שהם התְּרֵיסַר לֻגִּין של שמן דהֲווּ בשמן שהכין משה (כריתות ה'):
זֶה.בְּגִימַטְרִיָּא ("זה"=12) שהם התְּרֵיסַר לֻגִּין של שמן דהֲווּ בשמן שהכין משה (כריתות ה'):
לא ייסך. בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן, לְשׁוֹן לֹא יִפְעַל, כְּמוֹ (דברים ה טו) לְמַעַן יִיטַב לָךְ:
לֹא יִיסָךְ. הפסוק כותב מילה זו בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן, והוא מלְשׁוֹן לֹא יִפְעַל דהיינו: אדם לא יעשה פעולה של סיכה עם שמן זה, כְּמוֹ (דברים ה טו) לְמַעַן יִיטַב לָךְ יעשה לך טוב:
לֹא יִיסָךְ. הפסוק כותב מילה זו בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן, והוא מלְשׁוֹן לֹא יִפְעַל דהיינו: אדם לא יעשה פעולה של סיכה עם שמן זה, כְּמוֹ (דברים ה טו) לְמַעַן יִיטַב לָךְ יעשה לך טוב:
◂ עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ
על בשר אדם לא ייסך. מִן הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עַצְמוֹ:
עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ. דווקא מִן הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עַצְמוֹ, אבל שמן אחר כמותו - אין האיסור לסוך אלא שלא לעשות, כדלהלן:
עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ. דווקא מִן הַשֶּׁמֶן הַזֶּה עַצְמוֹ, אבל שמן אחר כמותו - אין האיסור לסוך אלא שלא לעשות, כדלהלן:
בְּמַתְכֻּנְתָּהּ. נתקשה רש"י, הרי בשמן המשחה נתפרשו הכמויות של כל רכיב, וממילא מובן האיסור לעשות "במתכונתו" - בחשבון אותן כמויות (רש"י לעיל פס' ל"ב), אבל כאן לא נאמר כמה צריך להביא מכל סממן, וא"כ מה הכוונה "במתכונתה"? ומבאר שכאן האיסור הוא לעשות בְּ"חשבון" המִנְיַן של אחד עשר סַמְמָנֶיהָ, שנתפרש בפסוק (לעיל פס' ל"ד וברש"י), שאסור להכין קטורת עם אחד עשר סממנין אלו :
בְּמַתְכֻּנְתָּהּ. נתקשה רש"י, הרי בשמן המשחה נתפרשו הכמויות של כל רכיב, וממילא מובן האיסור לעשות "במתכונתו" - בחשבון אותן כמויות (רש"י לעיל פס' ל"ב), אבל כאן לא נאמר כמה צריך להביא מכל סממן, וא"כ מה הכוונה "במתכונתה"? ומבאר שכאן האיסור הוא לעשות בְּ"חשבון" המִנְיַן של אחד עשר סַמְמָנֶיהָ, שנתפרש בפסוק (לעיל פס' ל"ד וברש"י), שאסור להכין קטורת עם אחד עשר סממנין אלו :
◂ קֹדֶשׁ תִּֽהְיֶה לְךָ לה'
קדש תהיה לך לה'. שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂנָּה אֶלָּא לִשְׁמִי:
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם, אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם) אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש:
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו (ויקרא כג לב) שבת שבתון הוא לכם, אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (שם) אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש: