ראשון

יג,א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יג,ב שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃

◂ שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים

שלח לך אנשים. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מְרַגְּלִים לְפָרָשַׁת מִרְיָם? לְפִי שֶׁלָּקְתָה עַל עִסְקֵי דִבָּה, שֶׁדִּבְּרָה בְאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר (תנחומא):
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. בפשטות היה ניתן לטעות, שסמיכות פרשת מרים לפרשת מרגלים היא מפני שהם שווים במדרגתם, או לפחות דומים זה לזה, ובפרט על פי הכתוב שהיה זה 'לך' – בשליחותו של משה רבינו, והיו הם 'אנשים' – חשובים .1 ואם כן לכאורה הייתה צריכה התורה להפסיק בין פרשיות אלו כדי למנוע את הטעות. ולָמָּה בכל זאת נִסְמְכָה פָרָשַׁת מְרַגְּלִים לְפָרָשַׁת מִרְיָם? לְפִי שֶׁמרים לָּקְתָה ונענשה בצרעת עַל עִסְקֵי דִבָּה – ההתעסקות והאריכות היתירה בדיבור על משה2, וזאת, אף שֶׁרק דִּבְּרָה בְאָחִיהָ – שזה יותר מובן- שהרי הם היו אחים, ולכן קשה היה לה לקבל את זה שהוא נעלה מהם באופן של אין ערוך, ולכן טענה שכשם שמרים ואהרן נישאו, ואף על פי כן ההקב"ה התגלה אליהם, ולכן חשבה שגם משה צריך להנשא. וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ3 - שכמובן אין להשוותם למרים הצדיקה, רָאוּ שמרים נענשה על אופן כזה של חטא - התעסקות והארכה יתרים, ואי אימון בעליונותו של משה, וראייה זו הייתה אמורה לגבור על השפעותיה של ראיית חוזק יושבי הארץ, ובאופן כזה שלא היה צורך להתעמק בדבר, והיה צריך רק 'לקחת' את המוסר והלקח, וְאף על פי כן לֹא לָקְחוּ את המוּסָר4 - וחטאו באותו האופן - התעסקו והאריכו מדי בענייני חוזקם של יושבי הארץ, ובכך גרמו לישראל שלא לרצות להיכנס לארץ,5 וגם הגורם לטעותם היה אותו גורם: כיוון שנשלחו לכך בשליחותו של הקב"ה, היו בטוחים שאין אדם נעלה מהם בעניין זה, ולכן סברו שדעתם, אשר לא ניתן לגבור על יושבי הארץ, היא היא האמת שאינה ניתנת לערעור. ולפי כל זה נמצא בנוגע לסמיכת הפרשיות, לא רק שאינה משווה את המרגלים למרים, אלא גם מסבירה את הטעם לחומרת חטאם ועונשם6:
  1. להלן פסוק ג' ד"ה אנשים. ואף שהיה חילוק גדול בעונשם – ייתכן שזהו מפני שאצל מרים החטא היה עניין פרטי, ואצל המרגלים היה זה נוגע לכל העם, אבל בעצם חטאיהם דומים.
  2. אבל לא על עצם הדיבור, כיוון שלא שיקרה ואפילו לא נתכוונה לגנותו.
  3. כוונתו על אחרי החטא, שהרי לפני כן 'כשרים היו' (שם עמ' 78 הע' 3). ובאו"א י"ל - ש-'כשרים' אינם כאלה שיש בהם מעלה חיובית, אלא כאלה שאין בהם חסרון וחטא (שלכן תואר זה שייך בבהמה כבאדם), ולכן אין זה בסתירה ל-'רשעים' - שהם כאלה שבפנימיותם נמשכים לרע (תו"מ התוועדויות חמ"ד עמ' 31 הע' 2).
  4. תנחומא ה.
  5. משא"כ אם היו מוסרים דברים כהוויתם - לא היה בזה חטא, שהרי זוהי שליחותם.
  6. ע"פ לקו"ש חי"ח שיחה א' לפרשת שלח.

◂ שְׁלַח לְךָ

שלח לך. לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח; לְפִי שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" וְגוֹ' (דברים א'), וּמֹשֶׁה נִמְלַךְ בִּשְׁכִינָה, אָמַר, אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁהִיא טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם" וְגוֹ' (שמות ג'), חַיֵּיהֶם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מָקוֹם לִטְעוֹת בְּדִבְרֵי מְרַגְּלִים, לְמַעַן לֹא יִירָשׁוּהָ (תנחומא):
שְׁלַח1 לְךָ.2 אין הפירוש שזהו ציווי וחובה, שהרי לפי זה לא מובן מה מוסיפה תיבת "לך", ומדוע לא נאמר "שלח אנשים". אלא שפירוש תיבת "לך" הוא - לְדַעְתְּךָ, תלוי ברצונך ובהחלטתך, כי אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ לעשות זאת, אלא מצווה שתעשה בזה כרצונך:3 אִם תִּרְצֶה שְׁלַח, ואם לא תרצה - אל תשלח. כי שילוח המרגלים כפי שהתכוון אליו הקב"ה - לראות אשר טובה הארץ וכיצד ניתן לכובשה - היה דבר רצוי וחיובי, אלא שהקב"ה רצה שהדבר יהיה תלוי בדעתו וברצונו של משה.4 והסכמה זו נאמרה לְפִי שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ"5, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר6 "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" - בערבוביא ובחוסר סדר7 - וְגוֹ' "וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ", וּמֹשֶׁה נִמְלַךְ בִּשְׁכִינָה - התייעץ כביכול עם הקב"ה, וכתשובה לכך באה כאן ההסכמה לדבר. אך כוונתם של בני ישראל בבקשתם זו ושל המרגלים בשליחותם הייתה בלתי רצויה - לבדוק האם הארץ טובה, והאם ניתן לכובשה, ועל כך8 אָמַר הקב"ה: אני אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁהארץ הִיא טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר בדברי הקב"ה למשה לומר לבני ישראל:9 "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם וְגוֹ' אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", אבל הם אינם מאמינים לי, ורוצים לשלוח מרגלים על מנת לבדוק זאת, ולכן חַיֵּיהֶם - מובטחים הם10 שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מָקוֹם לִטְעוֹת בְּאמצעות דִבְרֵי המְרַגְּלִים שיאמרו של ניתן לכבוש את הארץ, והם יאמינו לדבריהם, לְמַעַן אשר על ידי זה לֹא יִירָשׁוּהָ11 ובזה ייענשו על חטא חוסר אמונתם12:
  1. בד''ה זה רש''י מבאר את תיבת שלח כי ה"לך" הולך על ה"שלח" ולכן העתיק גם את המילה שלח.
  2. כאן יש לכתוב את דברי המזרחי בביאור
  3. או באו"א - שציווי מונה את הבחירה החפשית, ובזה 'איני מצווה לך' אלא נותן לך בחירה חפשית (ע"פ תו"מ התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 387).
  4. ע"פ לקו"ש חכ"ג עמ' 92-94. תו"מ התוועדויות שם עמ' 384-388. תשמ"ח עמ' 507-509 והערה 14 שם.
  5. דברים א, כב.
  6. שם.
  7. רש"י שם.
  8. ע"פ תו"מ התוועדויות שם הע' 14.
  9. שמות ג, יז.
  10. 'חייהם' הוא לשון שבועה (ראה תנחומא שם), כמו 'חי נפשך' (שמואל א א כז, ועוד).
  11. תנחומא שם, וסוטה לד:
  12. כ"ה ע"פ פשט. אבל ע"פ פנימיות העניינים הרי גם בקשתם של בני ישראל, גם היותה באופן של 'ערבוביא', וגם נתינת המקום לטעות - הם עניינים חיוביים, של ידם תהיה העבודה בכח עצמו דווקא. ועפ"ז יש לבאר גם הלשון 'למען לא יירשוה', שקבלת הארץ לא תהיה בדרך ירושה ומתנה מלמעלה, אלא ע"י עבודת המטה (תו"מ התוועדויות שם הערה 29. תש"נ ח"ג עמ' 352 והע' 35 שם).

יג,ג וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃

◂ עַל פִּי ה'

על פי ה'. בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁלֹּא עִכֵּב עַל יָדוֹ:
עַל פִּי ה'. אין הפירוש שהיה זה על פי ציווי ה', שהרי שילוח המרגלים היה מדעתו של משה1, אלא שהיה זה בִּרְשׁוּתוֹ של ה', דהיינו שׁלאחר שנמלך משה בה' על שליחות זו, ה' לֹּא עִכֵּב עַל יָדוֹ2:
  1. כנ"ל פסוק ב' ד"ה שלח לך.
  2. ע''פ ספר הזכרון.

◂ כֻּלָּם אֲנָשִׁים

כלם אנשים. כָּל אֲנָשִׁים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיוּ:
כֻּלָּם אֲנָשִׁים. לכאורה, תיבת "אנשים" שבפסוק זה מיותרת היא1. ועל כך מבאר, אשר כָּל תיבת "אֲנָשִׁים" שֶׁבַּמִּקְרָא (כולל גם אלה שבפסוקים הסמוכים2), משמעותה לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, אנשים חשובים3, וְאף שלבסוף המרגלים הרשיעו ולא היו ראויים להיקרא כך - הרי באוֹתָהּ שָׁעָה בה נשלחו, עדיין כְּשֵׁרִים הָיוּ, ורק לאחר שהגיעו לארץ, החלו ללכת בה, וראו את חוזק הערים ויושביהן - הרשיעו4:
  1. משא"כ בפסוק הקודם, בו תיבת "אנשים" נחוצה עבור שלימות הפסוק. ע"פ לקו"ש חי"ח ע' 144 הע' 36.
  2. לקו"ש שם.
  3. וחשיבות זו היא חשיבות ה-'אנשים' מצד עצמם, בנוסף לחשיבותם מצד בחירת הציבור - 'ראשי בני ישראל המה' (תו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 668).
  4. ע"פ לקו"ש שם ע' 147 הע' 55, וחל"ג ע' 79 הע' 13.

יג,ד וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃

יג,ה לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃

יג,ו לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃

יג,ז לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃

יג,ח לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃

יג,ט לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃

יג,י לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃

יג,יא לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃

יג,יב לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃

יג,יג לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃

יג,יד לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃

יג,טו לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃

יג,טז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃

◂ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ וגו'

ויקרא משה להושע וגו'. הִתְפַּלֵּל עָלָיו יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים (סוטה ל"ד):
וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ וגו'. הטעם לשינוי שמו של יהושע, יובן בהקדים: משה שלח את המרגלים 'לתור את הארץ', שלשון 'תיור' - מורה על הפעולה המעשית בלבד של החיפוש והראייה. וזה היה רצונו של משה - שיראו וימסרו דברים כהווייתם, ועל ידי זה ידעו כיצד לכבוש את הארץ, וגם יעוררו אצל ישראל רצון לכך.1 אך בפועל, היו הם 'מרגלים' - שלשון 'ריגול' מורה על חיפוש המכוון למטרה כלשהי, תוך שימוש בחכמתו של המרגל, שעל ידו ניתן למצוא עצות ותחבולות ולהסיק מסקנות בנוגע למטרה הנרצית. ודבר זה היה מנוגד לרצונו של משה, כיוון שאף שיכול הוא להביא לתוצאות חיוביות ('עצה טובה'), הרי מפני שהריגול דורש מהמרגל ערמומיות והסתרת האמת, עלול הוא להביא לתוצאות שליליות ('עצה רעה'). וכפי שאכן היה, שמפני שעירבו את שכלם שלהם בדבר, הייתה מסקנתם שלא ניתן לעלות לארץ כלל.2 ולכן, כאשר נתאספו המרגלים וראה משה שהם רואים את עצמם לא רק כ-'תרים' אלא כ-'מרגלים'3 - הִתְפַּלֵּל עָלָיו - על יהושע תלמידו4: יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים5 - מכללות עניין הריגול וטיכוס העצות, אף אם ישמש לטוב, כיוון שעלול לשמש לרע. ולכן שינה משה את שמו מהושע ליהושע, מפני ששם זה מורכב מהתיבות 'י-ה יושיע' הכוללות תפילה זו. אבל כיוון שלמרות הכל היה זה רק חשש, לא ביטל משה מחמתו את שליחות המרגלים6:
  1. ראה לקו"ש חכ"ג עמ' 93, ועוד.
  2. ראה לקו"ש שם עמ' 94-95.
  3. שעניין זה לא היה כאשר היה כל אחד מהם בפני עצמו, אלא רק כאשר היו כולם יחד והחלו לדבר ולהתייעץ ביניהם. וזהו הטעם שפסוק זה מופיע אחרי פירוט שמות האנשים ולא לפניו (תו"מ התוועדויות תשמ"ז ח"ג עמ' 551).
  4. והוא היה המנהיג של הדור הבא (לקו"ש ח"ב עמ' 324. וראה גם תו"מ התוועדויות תשמ"ו שם, תשמ"ז שם עמ' 550, ועוד).
  5. סוטה לד:
  6. ע"פ לקו"ש חל"ג שיחה א' לפרשת שלח.

יג,יז וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃

◂ עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב

עלו זה בנגב. הוּא הָיָה הַפְּסֹלֶת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִים מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה, וְאַ"כַּ מַרְאִים אֶת הַשֶּׁבַח (תנחומא):
עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב. לכאורה ציווי זה מיותר, ובשביל מה נצרך שיעלו בנגב דווקא?1 על כך מבאר, שזהו מאחר שהנגב הוּא הָיָה הַפְּסֹלֶת - החלק הגרוע שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן הוא דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִים - סוחרים, שעל מנת לרצות את הקונה הם מַרְאִין אֶת הַפְּסֹלֶת תְּחִלָּה, וְאֲחַר כַּךְ מַרְאִים אֶת הַשֶּׁבַח - החלק המשובח, שעל ידי זה מודגשת מעלת הטוב לעומת הרע שהיה לפניו. וכך כאשר רצה משה לגרום לישראל לרצות בארץ, הראה להם את הנגב הגרוע תחילה ואחר כך את ההר המשובח2:
  1. ע"פ גור אריה.
  2. תנחומא ו.

יג,יח וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃

◂ אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא

את הארץ מה הוא. יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים, יֵשׁ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין:
אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא. בפשטות, הסדר בפסוקים אלו (יח-כ) אינו מובן: כל פסוק מתחיל בשאלה 'מה הארץ', אך ממשיך בשאלות אחרות - 'מה העם', ו-'מה הערים'. לכאורה הייתה צריך משה לשאול בתחילה את כל השאלות על הארץ - 'מה היא', 'הטובה היא אם רעה' ו-'השמנה היא אם רזה' - ורק לאחר מכן להמשיך בשאלות על העם והערים. ועל כך מסביר, שאכן כל שאלותיו של משה עסקו רק בטיב הארץ, שהרי הכיבוש היה לא בדרך הטבע אלא בדרך נס, ובזה לא נוגע חוזק הערים והאנשים. אלא שהשאלה הראשונה עוסקת בטיב הארץ ('את הארץ מה היא') ביחס להשפעתה על הגדלים בה ('את העם היושב עליה') - אשר יֵשׁ אֶרֶץ שבטבעה מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ שבטבעה מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים ('החזק הוא הרפה'), יֵשׁ ארץ המְגַדֶּלֶת ומרבה בטבעה את האֻכְלוּסִין - כמות האנשים שבה, וְיֵשׁ ארץ המְמַעֶטֶת בטבעה את האֻכְלוּסִין1 ('המעט הוא אם רב').*
  1. שם.

◂ הֶֽחָזָק הִוא הֲרָפֶה

החזק הוא הרפה. סִימָן מָסַר לָהֶם: אִם בִּפְרָזִים יוֹשְׁבִין, חֲזָקִים הֵם, שֶׁסּוֹמְכִין עַל גְּבוּרָתָם, וְאִם בְּעָרִים בְּצוּרוֹת הֵם יוֹשְׁבִין חַלָּשִׁים הֵם (שם):
הֶֽחָזָק הִוא הֲרָפֶה. בנוגע לאנשי הארץ, מובן כיצד שאלה זו ניתנת לבדיקה - שהרי ניתן לראות אם גופם גדול או קטן, ואת אופני מלחמותיהם וכדומה. אך כיוון שהשאלה היא בנוגע להשפעת הארץ (החלק הראשון דלעיל), לכאורה לא מובן כיצד ניתן לבדוק שאלה זו. ועל כך מסביר, אשר סִימָן מָסַר לָהֶם משה למרגלים, שיבדקו את טיב הערים. שהרי האנשים החדשים הבאים לארץ משתכנים בערים שכבר מוכנות, ובניית הערים נעשית בידי האנשים הוותיקים אשר גדלו בארץ, ולכן הרי זה סימן עליהם: אִם בִּפְרָזִים - ערים ללא חומה יוֹשְׁבִין, הרי סימן שחֲזָקִים הֵם, כי הטעם לאי בניית החומה הוא מפני שֶׁסּוֹמְכִין עַל גְּבוּרָתָם ואינם זקוקים לכך, וְאִם בְּעָרִים בְּצוּרוֹת - עם חומה הֵם יוֹשְׁבִין, הרי סימן שחַלָּשִׁים הֵם ולכן זקוקים לבניית חומה לסמוך עליה.1 ועל כך נאמר בפסוק - שעליהם לבדוק 'הַֽבְּמַֽחֲנִים'2 יושבים אנשי הארץ, אשר תַּרְגּוּמוֹ הוא "הַבְפַצְחִין", כלומר כְּרַכִּין - ערים פְּצוּחִין וּפְתוּחִין מֵאֵין חוֹמָה, או 'במבצרים', וזה יהיה להם הסימן3:
  1. שם.
  2. הכל דיבור אחד, וה-'בחור הזעצער' טעה וחילקו לשני דיבורים (שיחת מוצאי ש"פ שלח תשל"ט - וראה במילואים).
  3. ע"פ שיחת מוצאי ש"פ שלח תשל"ט.

יג,יט וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃

◂ הֲטוֹבָה הוּא

הבמחנים. תַּרְגּוּמוֹ "הַבְפַצְחִין", כְּרַכִּין פְּצוּחִין וּפְתוּחִין מֵאֵין חוֹמָה:
הֲטוֹבָה הוּא. שאלה זו מתייחסת לטיב הקרקע, ובזה גופא, לא ביחס לפירות שהיא מצמיחה - שעל זה נאמר 'השמנה היא אם רזה', אל ביחס למים שבה: האם טובה היא בְּמַעְיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת טוֹבִים וּבְרִיאִים - חזקים, או שרעה היא בזה. וכיוון שהשאלות שבפסוק זה נוגעות הן בנוגע לבאים אל הארץ והן בנוגע לגדלים בארץ בשווה (שהרי שאלת קיום החומה משמעותית היא בעיקר בנוגע לשימוש בעיר, שכיוון שישראל כלולים הם הן מחזקים והן מחלשים1, יצטרכו להשתמש הן בערים פרוזות והן בערים בצורות. והיות החומה סימן על חוזק יושבי העיר הוא רק בדרך אגב וטפל) - משתמש הפסוק גם בלשון 'מה הארץ', 'מה הערים' - ביחס לגדלים בהם, וגם בלשון 'אשר הוא יושב בה' או 'בהנה' - ביחס לבאים אליהם2 :3
  1. כפי שבן החמש למקרא מבין בפשטות, וכפי שגם כתב רש"י בפרשת ויגש עה"פ (מז ב) 'ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים' - 'מן הפחותים שבהם לגבורה'.
  2. ע"פ שיחה הנ"ל.
  3. ראה מילואים.

◂

הטובה הוא. בְּמַעְיָנוֹת וּתְהוֹמוֹת טוֹבִים וּבְרִיאִים:

יג,כ וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃

◂ הֲיֵֽשׁ בָּהּ עֵץ

היש בה עץ. אִם יֵשׁ בָּהֶם אָדָם כָּשֵׁר שֶׁיָּגֵן עֲלֵיהֶם בִּזְכוּתוֹ (עי' בבא בתרא ט"ו):
הֲיֵֽשׁ בָּהּ עֵץ. פירוש שאלה זו אינו האם יש אילנות בארץ, כמשמעו, שהרי דבר זה כלול בשאלה 'השמנה היא אם רזה'. ועוד, שהרי אמר להם 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', ואם כן ידע שהיו בה אילנות.1 אלא מוכרח לפרש, שהשאלה היא האם יֵשׁ בָּהֶם אָדָם כָּשֵׁר שֶׁיָּגֵן עֲלֵיהֶם בִּזְכוּתוֹ,2 שהוא כעץ המגין על החוסים בצילו3:
  1. שפ"ח.
  2. אין כוונתו איש יחיד דווקא, אלא הוא הדין אנשים רבים כשרים, כמו ש-'עץ' הוא שם המין (אוה"ח) ואין פירושו דווקא אחד ולא רבים.
  3. ב"ב טו. וראה לקמן פרק יד פסוק ט ד"ה סר צלם.

◂ בִּכּוּרֵי עֲנָבִֽים

בכורי ענבים. יָמִים שֶׁהָעֲנָבִים מִתְבַּשְּׁלִין בְּבִכּוּר:
בִּכּוּרֵי עֲנָבִֽים. מפרש רש"י שימים אלו קרויים על שם ביכורי הענבים, כי הם היָמִים שֶׁהָעֲנָבִים מִתְבַּשְּׁלִין בְּבִכּוּר:יש להביא את הגור אריה.

מפרשי רש״י